פרק 2
מערכת העצבים: מן הכימיה אל הסיפור
אני החיידק האנושי. איסוף מידע אינו מחייב מערכת עצבים. חומר מופיע, ריכוז משתנה, קולטן נקשר, תעלה נפתחת והמצב מתעדכן. החישה והוויסות יכולים לעבוד כבר בכימיה; בהמשך תרחיב הרשת העצבית את אפשרויותיה.
אותה כימיה מקיימת גם גוף רב-תאי, אבל כעת עבודת התאים צריכה להתחבר לפעולת גוף אחד. נעקוב אחר השכלולים שמאפשרים זאת: עבר שנשמר במבנה, רשת המחברת חלקים רחוקים, חיזוי ושפה. כל שכלול מרחיב את אפשרויות הניהול וגם מוסיף עבודה.
כימי: מן הקליטה אל המענה
↑עוד לפני שהיו עצבים, תאים כבר ויסתו את פעילותם באמצעות כימיה. תא יחיד קולט חומרים, מפרק ובונה, ומחליף חומר ואנרגיה עם סביבתו. המשך קיומו תלוי בהתאמת הפעילות לתנאים: מה להכניס, מה להוציא, מה לייצר ובמה להשקיע את הדלק הזמין.
ההתאמה מתחילה במפגש חומרי. מולקולה נקשרת לקולטן ומשנה את צורתו; השינוי משנה את פעילותם של חלבונים בתוך התא. שרשרת כזאת יכולה להגביר תהליך אחד ולעכב אחר בתוך התנועה. כך שינוי כימי שנקלט יכול לגייס מענה ולהשפיע על המשך הפעילות.
בחיידק אי־קולי (E. Coli), למשל, שינוי בריכוזו של חומר מזין משנה את פעילותם של קולטנים ושל חלבוני איתות. אלה משפיעים על מנועי השוטונים, שמניעים את החיידק בנוזל. כשהתנאים משתפרים לאורך השחייה, החיידק נוטה להאריך את מקטע השחייה לפני שינוי הכיוון הבא. כך מנגנון כימי מטה את תנועתו לעבר סביבה מתאימה יותר.
הוויסות יכול לשנות גם את המבנה. שינוי בפעילות הגנים משנה אילו חלבונים התא מייצר ובאיזו כמות. כך הוא יכול להעמיד לרשותו כלים אחרים לקליטה, לפירוק או לתחזוקה. שינוי מהיר בפעילותם של רכיבים קיימים ושינוי ממושך בהרכבם מאפשרים התאמות בטווחי זמן שונים.
גם המענה הכימי תלוי במבנה שכבר קיים. הקולטנים, החלבונים והקשרים ביניהם קובעים למה התא רגיש ואילו שינויים המפגש יכול לחולל בו. בעקבות הפעילות משתנים התנאים, והחישה הבאה פוגשת תא וסביבה שכבר השתנו.
כאן הוויסות כבר פועל: כימיה שמשנה את המבנה ואת התנועה בהתאם לתנאים. בהמשך, בגופים רב־תאיים, נדרשו המענים המקומיים להשתלב בתיאום בין תאים ובין חלקים מרוחקים של אותו גוף.
זיכרון: העבר שנשאר במבנה
↑החיידק מאריך את שחייתו כשהתנאים משתפרים. אבל כיצד מנגנון כימי יכול להגיב לשיפור? הריכוז הנוכחי לבדו אינו מספיק: צריכה להישאר בו השפעה של מה שנקלט קודם.
באי־קולי, שינויים כימיים בקולטנים משמרים לזמן קצר השפעה כזאת. הריכוז החדש פוגש מנגנון שכבר השתנה בעקבות הריכוז הקודם. כך העבר הקרוב משתתף בהכוונת התנועה.
זהו העיקרון של זיכרון המבנה: מפגש משאיר שינוי, והשינוי מטה את קליטת המידע ואת המענה בהמשך. השינוי יכול לדעוך במהירות או להישמר לאורך זמן. גם שינוי שנשמר זקוק למבנה חי שמקיים אותו.
במערכת העצבים העיקרון הזה מקבל אפשרויות נוספות. הפעילות יכולה לשנות את יעילות הקשרים בין תאי העצב ואת ארגונם. השינוי שנשאר משפיע על האופן שבו הרשת תפעל במפגש הבא: מה יקבל משקל, אילו קשרים יופעלו ואיזה מענה יתגייס.
כך העבר יכול לכוון פעולה גם בלי שניזכר בו. הדרך שנלמדה כבר שינתה את הרשת שפוגשת את המצב החדש: דברים מסוימים בולטים יותר, וקשרים מסוימים מופעלים ביתר קלות. עבודה שהושקעה בלמידה יכולה לחסוך בירור וגיוס בהמשך. אבל החיסכון תלוי בהתאמה: כשהתנאים משתנים, אותה רשת עלולה להמשיך להכין מענה שהתאים לעולם הקודם.
כדי להבין כיצד העבר הזה משתתף בתיאום של גוף שלם, צריך לעבור מן התא היחיד אל הקשרים בין תאים. כאן נכנסת הרשת העצבית.
עצבי: הרשת שמחברת את הגוף
↑אני הרשת העצבית האנושית. בגוף רב-תאי, חלק אחד חש שינוי וחלק אחר צריך לפעול. מזון מופיע, טורף מתקרב או רקמה נפגעת, והתיאום עשוי לדרוש פעולה של איברים רבים בזמן קצר. הרשת העצבית מרחיבה את האפשרות לחבר בין חלקי הגוף ולהפעילם יחד.
התקשורת ברשת היא אלקטרוכימית. תנועת יונים דרך קרום תא העצב משנה את המתח החשמלי משני צדדיו. שינוי כזה יכול להתקדם לאורך שלוחה, ובחיבור לתא אחר להשפיע עליו באמצעות שליחים כימיים או חיבור חשמלי. התקשורת הכימית הקדומה ממשיכה לפעול בתוך הרשת ולצדה.
תא עצב יכול לקבל השפעות מתאים רבים: חלקן מגבירות את פעילותו ואחרות מעכבות אותה. סידור הקשרים, תכונות התאים והמצב שבו הם נמצאים משפיעים על המשך הפעילות. המבנה משתתף בעיבוד המידע כבר בתוך הרשת.
בדקירה בכף הרגל, מעגלים בחוט השדרה יכולים לגייס נסיגה בלי להמתין להחלטה מודעת. במקביל, מידע מועבר למוח ומשתתף בשינוי הקשב והפעולה. התיאום נבנה בין מעגלים מקומיים לבין חלקים רחבים יותר של הרשת, ופועל בכמה טווחי זמן.
גם באדם, פעולת הגוף אינה תלויה בכך שהמוח יחשב כל פרט. למעי מעגלים עצביים המווסתים תהליכי עיכול מקומיים ופועלים בקשר הדדי עם המוח. אותות כימיים ועצביים קושרים בין מצב המעי, המתרחש במוח ופעולת הגוף. הוויסות פרוש בין חלקים שתלויים זה בזה.
הרשת מחברת גוף שכבר קולט מידע, נושא עבר ופועל. החיבורים והתיאום מרחיבים את אפשרויות המענה. כעת אפשר לשאול כיצד המידע הנקלט, העבר שנשמר ומצב הגוף משתתפים יחד בהכנתו.
חישוב וחיזוי: הגוף קורא את המצב
↑כוס מתחילה להחליק מקצה השולחן. היד יכולה להישלח עוד לפני שהאדם ניסח לעצמו מה קרה. המענה נשען על התנועה שנקלטה, על מיקום היד והמרחק אל הכוס, ועל מה שכבר נלמד על חפצים נופלים. הגוף נערך לתוצאה שטרם התרחשה.
החישה מעמידה מידע מן הסביבה ומתוך הגוף. אור, קול, מגע ושינויים פנימיים מפעילים קולטנים שונים, לפי מבנה הגוף ויכולותיו. עטלף יכול להיעזר בהדים כדי לעקוב אחר חרק בתעופה; האדם יכול לעקוב במבט אחר הכוס. המידע החושי הזמין לחישוב תלוי במה שהגוף מסוגל לקלוט ובמה שנאסף כעת.
המידע נקרא בתוך גוף במצב מסוים. איתות כימי על רעב או על קליטת מזון יכול לשנות את הדחף לחפש ולאכול. ריח של מזון נקלט בתנאים שונים כשאנחנו רעבים וכשאנחנו שבעים. הכימיה, הפעילות העצבית והמבנה המולד והנלמד משתתפים יחד בקריאת המצב.
האות העצבי אינו נושא תווית מוכנה כמו "מסוכן" או "אהוב". מקורו, המסלולים שבהם נקלט, מצב הגוף והעבר שנשמר משתתפים במשקל שיקבל ובמענה שיתגייס. אותו מידע יכול להיקרא אחרת בגוף אחר, או באותו גוף במצב אחר.
החישוב בוחן את שאלות ההמשך מתוך המידע שנקלט, מצב הקן ואפשרויות הפעולה שלו. החיזוי מעריך מה צפוי לקרות ומה עשוי להשתנות בעקבות פעולה. בכוס המחליקה נקשרים כך חפץ בתנועה, נפילה צפויה ויד שיכולה להגיע בזמן. מה שהגוף קולט עכשיו משתלב במה שכבר נבנה בו כדי להכין את המענה.
במערכות עצבים מורכבות נבנים ייצוגים של הגוף ושל סביבתו: היכן נמצאים הדברים, כיצד הם משתנים ומה אפשר לעשות ביחס אליהם. זהו המודל הפנימי. הוא מתעדכן מתוך החישה והפעילות, ומאפשר להתייחס גם למה שאינו נקלט ברגע זה. מן המידע החלקי אפשר לחזות המשך ולבחון אפשרויות לפני שמממשים אותן.
במהלך החישוב והחיזוי, מידע ותוצרי ביניים מוחזקים זמנית וזמינים לשליפה מהירה: מה נקלט, מה צפוי ואילו אפשרויות נבחנות. זהו זיכרון התנועה. משתתפים בו גם תכנים שנשלפו מן העבר שנשמר במבנה. זיכרון המבנה הוא השינוי שנשאר; זיכרון התנועה מעמיד מידע לשימוש בעבודה הנוכחית.
הקשב משתתף בהקצאת יכולת העיבוד ויכול לכוון גם את האיסוף: להפנות מבט, להקשיב שוב או לחפש פרט חסר. החישוב משפיע כך על מה שייאסף בהמשך, והמידע החדש משנה את החישוב ואת החיזוי. החישה והפעולה ממשיכות תוך כדי הכנת המענה.
החישה אוספת גם מידע על התוצאה. כשהכוס נתפסת, התוצאה נקראת כמספקת למצב הזה והגיוס הנוסף יכול לפחות. אם הכוס נעה אחרת מן הצפוי, המידע החדש יכול לכוון תיקון של התנועה. הפער בין הצפוי לנקלט הוא שגיאת חיזוי; כשהוא משאיר שינוי במבנה, הוא יכול להשפיע גם על המענה הבא.
קיום הרשת ותחזוקתה דורשים חומר ואנרגיה. האיסוף המכוון, החזקת המידע ועדכונו, החישוב והחיזוי דורשים דלק. דרך שנלמדה יכולה לחסוך בירור חוזר; בחינה של אפשרות נוספת מועילה כשהיא משפרת את המענה די הצורך ביחס למחירה. גם חיזוי שגוי יכול לגייס עבודה יקרה.
העבר שנשמר, המידע שנאסף והעתיד הנחזה משתתפים אפוא באותה פעילות. המענה משנה את המבנה או את התנועה, ותוצאתו מעמידה תנאים ומידע להמשך. כדי לראות כיצד העבודה הזאת חוזרת ומתעדכנת, נחזור אל לולאת החיים.
לולאת החיים
↑לכל קן לולאת חיים משלו, הפועלת במקביל ללולאות של קנים אחרים. בתוכה יכולים להתקיים מענים רבים. בכל תקתוק נבחנים תנאי ההמשך במבנה שכבר קיים, הנושא רגישויות, תשובות ודפוסי מענה, ולכן חלק מן הבדיקה יכול להיענות מתוך מה שכבר נלמד.
מידע חדש שנאסף, למשל על ידי החישה, עשוי לערער תשובה קודמת ולתת לעניין משקל אחר. התקתוק במבנה הוא נקודת הפתיחה; חישוב חדש ומענה נוסף תלויים במצב.
תקתוק ← מבנה (סינון) ← חישוב וחיזוי ← מענה.
כשנדרשת התאמה כלשהי למבנה הנע במסלולו, החישוב והחיזוי מכינים מענה מתוך המידע הזמין והדלק שאפשר לגייס, אשר מתממש בשינוי במבנה ו/או בתנועה. החישה והתנועה השוטפת יכולות להימשך בינתיים, ומענה קודם יכול להמשיך במסלול שכבר נקבע בלי לחשב מחדש כל פרט. מענה מופעל בשיטת "שגר ושכח" ומגייס את הדלק המחושב. בקן בעל חוויה, הרגש יכול להיות חלק מהמענה ולהשתתף בחישוב ובחיזוי שמכוונים אותו. אותו נכיר בהמשך.
כשהכוס נתפסת, הגיוס שנדרש לתפיסתה יכול לפחות. התקתוק ממשיך, והחישה מעמידה מידע על התוצאה. אם הכוס ממשיכה להחליק, הפניית הקשב ממנה אינה פותרת את הבעיה. מה שהתרחש כבר שינה את התנאים שמהם ייבחן ההמשך.
גם שינוי המבנה עצמו יכול להיות מטרת המענה. תובנה שנבנתה בחישוב ובחיזוי, תוך שימוש בזיכרון התנועה, יכולה לכוון תרגול של דרך פעולה חדשה. זו השקעה בנדל"ן של הקן: במבנה שמכוון את העבודה הבאה. הלמידה עולה דלק עכשיו ויכולה לחסוך עבודה בהמשך, כל עוד הדרך שנלמדה מתאימה לתנאים.
הגוף והאחר במודל
↑מערכת העצבים קושרת את הנקלט לאפשרויות של הגוף עצמו. אצל נמלה, ריח ומיקום משתתפים בהכוונה חזרה לקן; אצל האדם, מיקום היד והכוס משתתפים בהכנת התפיסה. במודל נכללים אפוא גם הגוף הפועל, מצבו ויחסו לסביבה.
בסביבה חברתית, החיזוי מביא בחשבון גם גופים אחרים. פעולתם יכולה לפתוח דרך, לחסום גישה למזון, לעזור או לסכן. האחר נכנס למודל דרך מה שהגוף קולט ממנו ומה שנלמד על פעולתו. כך אפשר להיערך גם למה שגוף אחר עשוי לעשות, ולא רק למה שכבר עשה.
כאשר קנים קולטים שוב ושוב מידע מפעולות זה של זה, פעולתו של אחד יכולה לשנות את מצבו ואת מעניו של האחר. כך מתקיימת תקשורת גם בלי מילים: נמלה יכולה לקרוא ריח, מגע ותנועה של נמלה אחרת ולשנות מסלול או להשתתף בגיוס. התיאום נבנה בין גופים, שכל אחד מהם קורא את המידע מתוך המבנה שלו.
שני צירים, עץ ולא סולם
↑החיים הסתעפו לפתרונות שונים של קליטה, חישוב ופעולה. את אפשרויותיו של כל קן נבחן כאן בשני צירים: מורכבות הממשק וטווח הוויסות.
מורכבות הממשק מתארת כמה הבדלים וקשרים ביניהם הקן יכול לזהות ולשלב בוויסות. זו רזולוציית החישוב: כמה הבחנות, יחסים ואפשרויות פעולה אפשר למדל.
טווח הוויסות אומר כמה רחוק אפשר להביא בחשבון תוצאה - בזמן, במרחב, ביחסים ובין קנים - ועדיין לפעול לאורה.
הצירים יכולים להרחיב זה את זה ולהופיע בצירופים שונים. ממשק עשיר יכול לפעול בטווח קצר, וכלל פשוט יכול לכוון פעולה לאורך זמן או על פני מרחק.
בכל רמת ארגון נבחן את שניהם מחדש: אצל הנמלה את אפשרויותיה כפרט; במושבה את האפשרויות שנבנות מן הקשרים בין הנמלים.
כושר הפעולה של הקן ≈ מורכבות הממשק × טווח הוויסות.
הדלק מזין את מימוש הכושר הזה: עיבוד של הבדלים וקשרים רבים, הכנת מענה לתוצאות רחוקות ותיאום בין מקומות ומשתתפים. המבנה מעמיד אפשרויות פעולה; הדלק הזמין מגביל את המענה שאפשר לגייס ולקיים כעת. גם חיזוי עשיר ורחוק יכול לטעות.
בענף האנושי, השפה מאפשרת גם לשתף בעבודת החישוב: תשובה שנבנתה בגוף אחד יכולה להשתתף בהכנת המענה של רבים.
המין שהגדיל את ה"אנחנו"
↑אצל האדם, מילים מצטרפות למידע שהגוף קולט ומשתמש בו. קריאת "זהירות, אריה!" יכולה לכוון תנועה של מי שהסכנה נמצאת מעבר לשדה ראייתו. הבחנה שנבנתה במערכת עצבים אחת נעשית מידע בגופים אחרים. הפה, שדרכו נכנסו מזון ואוויר, נעשה גם מוצא למידע שמכוון את פעולתם.
כל גוף קורא את המילים מתוך מצבו והעבר שנשמר בו. הודעה מן המנהל - "נדבר מחר" - יכולה להכין את הגוף לפיטורים. מה שנקלט הוא משפט קצר; מה שנחזה נבנה מתוך ההקשר וההיסטוריה המשותפת. השיחה עוד לא התקיימה, אבל האפשרות לפגיעה בעבודה כבר יכולה לגייס דריכות.
למחרת מתברר שהשיחה עוסקת בפרויקט רגיל. התוצאה יכולה לשנות את הצפי, ואם השינוי נשמר במבנה, הודעה דומה עשויה להיקרא אחרת בהמשך. המילים הרחיבו את מה שהמערכת יכולה להביא בחשבון, והגוף נושא במחיר ההיערכות.
סיפור הוא תשובה לשאלה. השפה מאפשרת למסור תשובה שנבנתה, והכתב מאפשר לה לעבור גם את חיי המספר. אחרים יכולים להשתמש בעבודה שכבר נעשתה ולחסוך חלק מן החיפוש, הניסוי והטעות.
גם השיתוף דורש דלק: ללמוד, לפרש ולבדוק אם התשובה עדיין מתאימה לתנאים. כך מצטברת עבודה של רבים ונעשית זמינה לאחרים. לכך קרא האדם תרבות. "האדם החושב" הוא גם האדם שמשתף חישוב.
השיתוף יכול להרחיב גם את הפעולה. אדם אחד מבחין במקור מזון, אחר מציע דרך להגיע אליו, וקבוצה נערכת לצאת בחלוקת תפקידים. אפשר לתכנן מה שיקרה מחר ולתאם מי יעשה מה גם כשאינם נמצאים יחד. המילה נושאת מידע, הסיפור מחזיק כיוון, והתפקיד מחבר את התוכנית למי שיממש אותה.
כך פעולה יכולה להיפתח בגוף אחד, לעבור דרך רבים ולהסתיים במקום ובזמן אחרים. כל גוף קורא את המידע והתוצאות מתוך המבנה שלו ונושא בעבודה המקומית. התיאום פותח בפני הקן הרחב אפשרויות שאדם יחיד אינו יכול לממש לבדו.
העיט הגדיל את העין. הטווס הגדיל את הזנב. האדם הגדיל את ה"אנחנו". האיבר המוגזם של האדם הוא הקן.
שלוש השכבות נשארות מקוננות: כימית, עצבית וסיפורית-מילולית. ההזנה החומרית מקיימת את הגוף בכולן; הרשת העצבית והשפה מרחיבות את עבודת הניהול ואת האפשרות לשתף אותה. כעת נראה כיצד הניהול מתקיים בגוף בעל חוויה, ובונה בתוכו "אני" שיש לו עבר והמשך.
מכאן מתחילה הנפש.