הנפש: מן הגוף החווה אל ה"אני"

גם כשהגוף שקט, הוויסות נמשך: אותות נקלטים, חיזויים נבדקים ודרישות ויסות נפתחות ומשנות משקל. חלקן נסגרות, אחרות נשארות פעילות. המפגש הבא כבר נקרא מתוך מה שנבנה עד עכשיו. בגוף בעל חוויה, חלק מן הוויסות הזה גם מורגש.

בגוף החי הדלק מתחדש ונצרך. המבנה המולד והנלמד מעמיד את אפשרויות הוויסות. הוויסות קולט ומזקק, מתחזק ומתקן; מתוך החישוב והחיזוי נפתחות דרישות בעלות משקל וכיוון. מנגנוני הוויסות מקיימים את מצב הדרישות ואת הגיוס אליהן. מחשבה יכולה לחזור כאות ולפתוח דרישה גם בלי מפגש חיצוני חדש. גם חידוש הדלק וגם העבודה על הדרישות צורכים מן היכולת הזמינה בגוף.

מערכת העצבים מחברת מבנה, תנועה וויסות: הרקמה היא חלק ממבנה הגוף, האותות נעים בה ובפעילותה מתממש ויסות. היא פרושה מן המוח וחוט השדרה דרך עצבים המגיעים לעור, לשרירים ולאיברים הפנימיים; מעגלים מקומיים משתתפים בוויסות גם בתוך האיברים. הרשת עצמה חיה וצורכת דלק.

לחצו להגדלה

מימין גוף אדם ורשת עצבים, משמאל דימוי החלה. הקו המקווקו מדמה גבול רגשי: המרחב שבו המתרחש בעולם נוגע בעצמי ומכוון את תנועתו. צורת המעטפת מבטאת את ארגון המבנה; היא תפקודית וללא קנה מידה מרחבי.

הנפש האנושית היא הוויסות המילולי והסיפורי של המבנה-בתנועה: היא קושרת את צרכיו ואת האפשרויות שבמבנה לתנועה שהמערכת חוזה כמתאימה. החישה, הזיכרון, החיזוי, הרגש והשפה משתתפים בוויסות הזה.

התנועה הנחזית כמתאימה יכולה להיות התקרבות, התרחקות, מנוחה, מאמץ או שינוי במבנה עצמו. החיזוי נשען על מה שהמערכת כבר למדה ועל מה שלהערכתה היא מסוגלת בזמן ובמקום. הנפש אינה מבטיחה תנועה נכונה בכל מפגש; היא ממשיכה להתאים בין הנדרש, האפשרי והמתרחש, לפי כליה.

הוויסות החווייתי שעליו היא נשענת אינו מתחיל באדם. גוף בעל חוויה התפתח לחיות בתרבית של מקורות, תנאים וקנים אחרים. הרגש מבטא את הנדרש מתוך המבנה הקיים ומצב הגוף, ומכוון את תנועת המערכת בתוך התרבית. אצל האדם מצטרפים לכלים האלה גם מילים וסיפורים, ובית המלאכה קושר בעזרתם את העבר, ההווה והעתיד לאותו "אני".

בדימוי הזה, בית המלאכה בונה "אני" ומטיל עליו את אילוץ ההמשכיות: "תפחד כשנראה שלא תוכל להמשיך. תתאהב במי שנראה שיעזור לך לווסת". האילוץ מדבר עכשיו בגוף ראשון, מבפנים וגם אל אחרים: "אני צריך אותך".

גם את המשימה הזאת בית המלאכה קורא בכלים שבנו אותו: חישה, זיכרון, חיזוי, רגש וסיפור. הוא פועל באמצעותם ונושא את גבולותיהם.

כאן מופיעה הנמלה האנושית: גוף המחזיק עולם פנימי, ובתוכו "אני" עם עבר מסופר ועתיד מדומיין. גם לה יש טווח שבו מה שקורה בעולם עולה על הרדאר ונוגע לעצמי. הטווח המתאים תלוי במבנה הקיים ובתנאי החיים.

בעלי חיים מווסתים את הטווח הזה דרך חישה ולמידה. אצל האדם גם הסיפור משתתף בכיול: הגוף מאותת דבר אחד, והסיפור על מי שאני חייב להיות דורש דבר אחר. הטווח עלול להתרחב או להצטמצם מעבר למתאים.

הנפש האנושית צמחה מתוך מיליארדי שנות חיים תחת אילוץ ההמשכיות. היא מכיילת את תנועת הקן הזה בין קנים אחרים, גם במילים: אני צריך להמשיך; גם כל מי שמולי. המילים מאפשרות לנו לבטא צורך, להציב גבול ולחפש דרך להמשיך יחד.

באותם כלים טמון גם סוד כוחו של המין האנושי: אנחנו יכולים להשתתף בכיול תנועתו של הקן המכיל אותנו. מילים נקשרות לכללים, למנהגים ולסיפורים משותפים, ונעשות חלק מן המבנה שמכוון חברה שלמה. מן המולקולה הקדומה צמחה אנושות מרובת תרבויות: אותו אילוץ להמשיך, וסיפורים רחוקים זה מזה על הדרך.

את הנפש קשה לראות מפני שאנו פוגשים את העולם מתוכה וחושבים עליה באמצעות הסיפורים שהיא מייצרת. אין לנו נקודת תצפית מחוץ לעצמנו.

כך קל לדמיין בתוכה "מישהו" שמביט, מרגיש ומחליט: הגוף כואב - כואב לי. העיניים רואות - אני רואה תמונות. המוח חושב - אני חושב, משמע אני קיים. אך כשהמדע פתח את מערכת העצבים, במקום מנהל נמצאו רשתות משתנות של תאים, אותות ותהליכים. הן קולטות, זוכרות, חוזות ומווסתות במקביל.

הקשב משתתף בהקצאת הדלק בין דרישות הוויסות לפי מצבן ומשקלן, ומוקד הריכוז משתנה בהתאם. ההחלטה שבמוקד עכשיו היא הכרעה מקומית; במעגלים אחרים בגוף נמשכים חישובים, הכרעות ופעולות במקביל. אין מעליהם מנהל נוסף.

העצמי הוא המערכת החיה כולה. מודל גוף-עצמי הוא הליבה הגופנית של המודל הרחב: ייצוג מתעדכן של מצב הגוף, גבולותיו, אפשרויות פעולתו וההיסטוריה שלו. הוא ממדל את הגוף כיחידה רציפה אחת בתוך תרבית, שבה תפקודו תלוי גם בקנים שבתוכו ובקנים שסביבו.

ה"אני" הוא ייצוג העצמי בגוף ראשון - נקודת הייחוס בעולם הפנימי. גם הגוף מופיע שם כפי שהוא נחווה ומובן מתוך המודל. תחושת המרכז יכולה להיות ברורה אף שהעיבוד מבוזר ברשת והייצוג חלקי.

הגוף אינו מייצר חוויה ומוסר אותה בסוף ל"אני". מבחוץ אותה מערכת מופיעה כמוח, עצבים, הורמונים, דופק, נשימה ופעולה; מבפנים - ככאב, צבע, פחד, אהבה, מחשבה, זיכרון ו"אני". אלה שני תיאורים של אותה התרחשות.

האדם אינו מלך היושב בתוך ארמון, אלא ארמון המספר לעצמו שיש בו מלך.

המילה פוגשת מבנה שכבר התעצב בניסיון. התינוק רעב ובוכה; מישהו מגיע ומאכיל אותו. מן החזרות נבנות ציפיות: על מה לאותת, ממי לבקש ומה מביא מענה. מתוך המבנה שהתעצב נעשית זמינה דרך פעולה שיכולה לחזור ולעבוד, עוד לפני שיש לה שם.

המילה נותנת לחלק מן המבנה שם: תחושה נעשית "פחד", אדם נעשה "אבא", ודפוס חוזר נעשה משפט - "אני לומד מהר", "אסור לי לטעות". היא גם משתתפת בעיצוב המבנה. "נסה שוב" יכול לעודד פעולה; "זה לא בשבילך" יכול לצמצם מראש את האפשרויות.

כללים כאלה נעשים סיפורים מבניים: תשובות שהמערכת חוזרת להשתמש בהן וחוסכת באמצעותן חישוב ודלק. כשהם נקשרים ל"אני", הם מארגנים זהות: מי אני, מה אני מסוגל, מה אפשר לי בתוך הקן ואיזה המשך אני רוצה לקיים, ולמי. ה"אני" מקבל עבר מסופר ועתיד מדומיין. הסיפור מאפשר רציפות, אך יכול לשמר תשובה שכבר אינה מתאימה.

גם המילים עצמן התפתחו בתוך גבולות החישה, הזיכרון והדמיון של הנפשות שיצרו אותן, ובתנאי חייהן. אפשר לחוות ולהבין גם בלי מילה, אך בהיעדר ניסוח מתאים קשה יותר לברר מה קורה לנו ולמסור זאת לאחר. כך עלול להיווצר קצר כבר בשיחה הפנימית: החוויה קיימת, אך עדיין אין לה מקום ברור בסיפור.

השפה מאפשרת לשני אנשים להעמיד זה מול זה עולמות פנימיים: לומר מי אני, לשמוע מי האחר ולברר מה אנחנו מבינים אחרת. כל אחד אומר "אני" ופוגש מולו "אתה". כך הסיפור נבנה גם מתוך המבט, המילים והמעשים של אחרים.

גם כשיש מילים משותפות, כוחן אינו משותף בהכרח. משקל המילה מחושב בפנים, מתוך המבנה, ההיסטוריה ומצב הגוף. "בית" עשוי לעורר באחד ביטחון ובאחר דריכות. כאן עלול להיווצר קצר בין אנשים: המילה עוברת ביניהם, אבל המשקל שהיא מקבלת נבנה בכל אחד מחדש.

גם בבגרות, הלמידה ממשיכה לשנות את המבנה. מה שנעשה הרגל, גבול או סיפור יכול להשתנות, אך השינוי דורש דלק ולעיתים כואב. המילים מאפשרות לבדוק את התשובה הישנה: "אני כזה" יכול להפוך ל"כך למדתי לפעול". הן פותחות אפשרות לתנועה אחרת.

הניסוח לבדו אינו מבטיח שינוי. הסיפור "אני רוצה ויכול להוביל" חוזר כאות ונקרא דרך המבנה, ובכללו האגו. הוא יכול להשתתף בציפייה ובתנועה רק מתוך מה שהמערכת מסוגלת לקרוא ולאפשר. בהתנסות, התנאים והתגובות של אחרים פוגשים שוב את אותו מבנה ויכולים להשתתף בשינויו.

מחקר מצא כי המוח הקדמי והאמצעי והמוח האחורי נוצרים משתי אוכלוסיות תאי מוצא מקבילות ומובחנות כבר בראשית ההתפתחות. החוקרים מציעים שהאבולוציה קירבה שתי מערכות עצבים עתיקות, וכיום הן פועלות כמעט כאחת.

במונחי המודל, המוח עצמו הוא קן. חלקים אינם צריכים להגיע מאותו מקור כדי להיעשות יחידה תפקודית אחת. די בכך שהתנועות, הפעולות והמשובים שלהם נסגרים על אותה המשכיות. שתי המערכות חולקות גוף, דלק ואת תוצאות הפעולה; אין מעליהן מוח שלישי שמאחד אותן.

אפשר לראות במוח האחורי את מוח התקתוק: מערכת המחזיקה לולאות קרובות, מחזוריות והכרחיות של נשימה, דופק, בליעה, שינה ורעב. כאן מורכבות הממשק אינה "יותר מחשבה", אלא יותר אותות, שערים וקצבים שיש לתאם בכל פעימה.

במערכת הקדמית והאמצעית אפשר לראות את מוח הטווח. היא מחזיקה פעולה כאשר תוצאתה עדיין אינה כאן: זיכרון של מה שהיה, חיזוי של מה שיקרה, השוואת דרכים ובחירה ביניהן. ככל שהמשוב רחוק יותר בזמן, במרחב או דרך אחרים, נדרש מבנה המסוגל לשאת את הדרישה עד לסגירתה.

אצל האדם השפה שינתה את הטווח. סימן יכול להשתחרר מן האות שיצר אותו ולהיעשות אות חדש. מילה שנוצרה במערכת עצבים אחת נכנסת למערכת אחרת ומשנה את חישובה. פעולה שנפתחה בי יכולה להיסגר באמצעותך. השפה אינה רק כלי של מוח גדול; היא מחברת מוחות לקן ויסות גדול יותר.

הצעד הזה לא דרש שפה המסוגלת לדבר על תודעה, מוסר או פילוסופיה. די היה במקבילות קדומות ל"אריה", "זהירות", "אש", "חם", "קר", "מים", "כאן" ו"שם" כדי שהבחנה שנולדה במוח אחד תשנה את פעולתם של גופים אחרים. הסימן לא היה צריך להסביר את העולם; די היה שיכוון תנועה.

כך השפה יכלה להתחיל קרוב מאוד לפעולה ורק אחר כך להרחיב את הטווח. "אריה" מול עקבות מזהיר עכשיו; "אריה שם" נושא הבחנה אל מקום שאיננו נראה. זיכרון, צירוף סימנים וחזרה יכולים בהמשך לקשור עבר, עתיד וסיבה. הסיפור לא הופיע שלם. הוא צמח כאשר סימנים החלו לשאת פעולה מעבר לרגע שבו נולדו.

הסיפור נושא את הסימן בזמן: אדם שאיננו כאן, אירוע שהסתיים ועתיד שטרם הגיע יכולים לדרוש פעולה עכשיו. המטאפורה מעבירה מבנה שנבנה מול דבר אחד אל דבר אחר; הכתב מאפשר לסיפור לעבור גם את חיי המספר. השפה מעבירה סגירה בין גופים, הסיפור נושא אותה בזמן, והמטאפורה מעבירה אותה בין עולמות.

כך שני צירי היכולת מקבלים דמות: מוח התקתוק מדגים את מורכבות הממשק; מוח הסיפור מרחיב את טווח הסגירה. זו אינה חלוקה מוחלטת בין אזורי המוח. שני הצירים פועלים בשתי המערכות ומגדילים זה את זה: טווח רחב דורש ממשק מורכב יותר, וממשק מורכב מאפשר לשאת פעולה רחוק יותר. במונחי המודל, זהו מנוע אפשרי להתרחבותו של המוח האנושי.

גם הפה נעשה תפר בין המערכות. מעגלים עתיקים שולטים בנשימה, בליעה, לשון, גרון ופנים; מערכות קדמיות משתמשות באותו מוצא לדיבור. הפתח שקלט דלק ואוויר החל להוציא סימנים. פעולה גופנית עתיקה נעשתה ממשק בין עולמות פנימיים.

אין פירוש הדבר שטווח הוא מבנה ומורכבות היא תנועה. מבנה-תנועה-ויסות הוא הדקדוק; מורכבות הממשק וטווח הסגירה הם ממדי היכולת שלו. במוח כקן, החיבורים, הזיכרון ופרופיל האגו הם מבנה; האותות, הרגשות, המחשבות והסיפורים הם תנועה; הוויסות הוא היחס שבורר, מתאם, פועל, קורא משוב וסוגר.

מוח התקתוק סוגר את הגוף. מוח הסיפור מאפשר לפעולה להיסגר דרך אדם אחר. מכאן התחיל הסיפור שאינו נגמר: דרישה, תשובה או כיוון יכולים לעזוב את הגוף שיצר אותם, לעבור בין נפשות ולהמשיך גם לאחר שחיי המספר הסתיימו. המוח הוא קן, ובאמצעות השפה הוא נעשה גם ממשק של קן גדול ממנו.

הממצא על שני מוצאי המוח אינו אומר שהאדם הצמיח מוח שני. שתי המערכות עתיקות מאוד, ושורש החלוקה קדום למין האנושי. ההצעה כאן אחרת: אצל האדם המערכת המסוגלת לשאת פעולה למרחק נעשתה, באמצעות השפה, גם ממשק בין מוחות.

האבולוציה מקצינה פתרונות שעובדים. העיט הגדיל את העין, הכלב את האף, העטלף את השמיעה והטווס את האות החזותי. גם לאדם יש יד מדויקת, יכולת זריקה, סיבולת, קול גמיש וילדות ארוכה ללמידה. אבל אדם יחיד אינו מהיר, חמוש או מוגן במיוחד. כוחם של הכלים האלה הופיע כשהחלו לחבר גוף לגוף ומוח למוח.

"האדם החושב" אינו רק האדם שמחשב יותר. הוא האדם שמשתף חישוב. המילה מעבירה סימן, הסיפור מחזיק כיוון עד תוצאה רחוקה, והתפקיד קובע מי ימשיך את הפעולה. כך פעולה יכולה להיפתח בגוף אחד, לעבור דרך רבים ולהיסגר במקום אחר ובזמן אחר. יתרונו הגופני המכריע של האדם הוא שפעולתו אינה חייבת להיסגר בגופו.

העיט הגדיל את העין. הטווס הגדיל את הזנב. האדם הגדיל את ה"אנחנו". האיבר המוגזם של האדם הוא הקן.

נעקוב אחרי צורך יומיומי: להרגיש שמעריכים את מה שאני מביא. המפגש עם אחרים נקרא דרך הסיפור על ערכי ומקומי ביניהם.

לחצו להגדלה

הקו הרציף מציין את גבול הגוף; הקו המקווקו ממחיש מרחב של רלוונטיות מורגשת. אירוע בתרבית נוגע בעצמי ומכוון תנועה. המעטפת היא ייצוג תפקודי.

אות וסימן. אדם מציג רעיון בישיבת צוות. איש אינו מגיב, והדיון עובר הלאה. השתיקה נעשית סימן הנוגע למקומו בצוות.

חישוב וערך. "כנראה אין ערך למה שאני מביא". השתיקה נקראת מתוך ניסיונו והציפייה שיכירו בתרומתו. אצל עמית אחר, אותה שתיקה עשויה לומר: "עוד יחזרו לזה".

דרישה ורגש. הצורך בהערכה תובע מענה: שיכירו בתרומתו. עלבון ואכזבה משתתפים בחישוב הדרישה ומטים אותו לנסות שוב.

סיבוב פנימי. "אני צריך להוכיח יותר". הוא מדמיין הצעה שלא יוכלו להתעלם ממנה. הסיפור כבר מכוון את המאמץ הבא; גם החישוב הזה צורך דלק.

פעולה. הוא משפר את ההצעה ושולח אותה לצוות. העבודה הושלמה, אבל הוא ממשיך לבדוק אם מישהו הגיב. הדרישה להכרה נשארה פתוחה.

מענה וסגירה. עמיתה כותבת: "ההצעה שלך עזרה לנו להתקדם". הוא קורא בה הכרה בתרומתו; הדרישה נענית ונסגרת. ההמתנה הדרוכה לתגובה משתחררת, והוא חוזר לעבודתו.

גם פירוש יכול להשתתף במענה. אם התברר שהעמיתים היו טרודים וכבר נעזרו בהצעה, השתיקה אינה עוד סימן לחוסר הערכה. לעומת זאת, "לא מעריכים אותי פה מספיק" עשוי להפסיק את ההמתנה בלי לענות לדרישה. "והם עוד יראו" משאיר אותה פתוחה ומכוון את הניסיון הבא.

הסיפור משתתף במה שנתבע ובדרך שבה מענה נקרא. לכן צריך לזהות איזו דרישה נענתה: הכרה בתרומה, תיקון פירוש מוטעה או דרישה אחרת. השקט שאחרי המשפט אינו מספיק כדי לדעת. מה שנותר בלי מענה ממשיך להשתתף במבנה שממנו ייקרא המפגש הבא.

רק חלק מן הוויסות נעשה חוויה. מערכת העצבים קולטת, מסננת, משווה, מנבאת ומכינה פעולה גם ברקע. החוויה אינה העלאה של כל החישוב הסמוי לבמה, וגם לא העתק של העולם; היא החלק מן המפגש שנעשה מורגש מנקודת מבטו של גוף מסוים.

כיצד פעילות עצבית נעשית מורגשת נשארת שאלה פתוחה. כאן אנחנו עוקבים אחר הדרך עד ספה: כיצד המערכת דוגמת, מסננת, מפרשת ומקשרת אותות. החוויה יכולה להופיע בלי מילה; הסיפור מארגן חלק ממנה וקושר אותו לעבר ולעתיד של ה"אני".

אל מערכת העצבים לא נכנס העולם עצמו. לעיניים מגיע אור, לאוזניים תנודות ולעור לחץ וחום. האות אינו מגיע כשהוא כבר מסומן "סכנה", "עלבון" או "בית". המערכת קוראת אותו באמצעות המודל שכבר בנתה. אותו קול יכול להישמע לאדם אחד כהזמנה ולאחר כאיום, מפני שהאות דומה אך המבנה שקורא אותו שונה.

אין תחנה אחת שבה אות גולמי נהפך בבת אחת לחוויה. דגימה, פירוש, מצב הגוף, זיכרון וחיזוי מזינים זה את זה. העולם הפנימי הוא המציאות כפי שהיא נקראת דרך המבנה הקיים במצבו הנוכחי.

לכן חוויה אינה צילום ואינה הוכחת אמת. העלבון אמיתי כחוויה; הטענה "אין ערך למה שאני מביא" עדיין צריכה להיבחן במפגש עם המציאות.

מה שנשאר במבנה יכול להשתתף בפעולה בלי להופיע כזיכרון של אירוע. זיכרון מודע הוא זיכרון שנעשה זמין עכשיו לחוויה ולדיווח, כתמונה, תחושה, מילה או סיפור. גם הוא מתקיים בגוף.

נגישות לתודעה ומשקל בוויסות הם דברים שונים: עבר שקשה לספר יכול להטות פעולה בעוצמה. גם זיכרון נגיש הוא קריאה בהווה, והיא יכולה להיות חלקית או מוטעית; הסיפור ואופן הפעולה שנלמד אינם חייבים להתאים.

במונחי המודל, מתוך האותות הרבים שמגיעים מבחוץ ומבפנים, רק מעטים נעשים בכל רגע סימנים בעלי משקל להמשך הפעולה. המערכת מסננת ומשקללת ברציפות; בירור מפורט, השוואת חלופות וחיזוי תוצאות דורשים זמן ויכולת זמינה. אין לה אפשרות לחשב הכול באותה מידה. כבר בדרך מן האות לסימן מתחילה כלכלת הדלק.

המחיר ממשיך גם אחרי החישוב. דרישה שנפתחה מתוך פירוש שגוי יכולה לגייס דלק לפעולה מיותרת, להפריע לדרישות אחרות ולהשאיר נזק שיעלה לתקן. גם החמצת דרישה נחוצה עלולה לעלות ביוקר. לכן הסינון צריך להתחשב גם במה שעלול לקרות אם נפעל וגם במה שעלול לקרות אם נמשיך כרגיל.

לולאת החיים נותנת בסיס להבנת הנפש והרגש, אך התרשים הפשוט אינו ממצה את עבודת המוח. מעגלים רבים פועלים במקביל: קולטים, חוזים, משווים, מתריעים, מעכבים ומתקנים. הם משפיעים זה על זה ומשנים את מהלך הפעולה. יש במערכת ניהול ובקרה; הם מתממשים בעבודת המנגנונים וביחסים ביניהם. אין מעליהם מנהל נוסף.

הקשב משתתף בקביעה מה יקבל קדימות בעיבוד: איזה אות ייבדק, איזה מידע יישאר במוקד ואיזו הפרעה תידחק לרקע. הריכוז מאפשר להתמיד בעבודה שנבחרה לאורך זמן. כך אפשר לקדם מענה לדרישה בלי להתחיל מחדש בעקבות כל אות מתחרה. גם מחוץ למוקד נמשך עיבוד, והוא עשוי לשנות את הקדימות כשמופיע דבר דחוף יותר.

כדי להוציא את המענה לפועל משתתפים התפקודים הניהוליים. בליבתם זיכרון עבודה, שמחזיק ומעדכן את המטרה ואת המידע הנחוץ לפעולה; עכבה, שמסייעת לבלום תגובה ולצמצם הפרעות; וגמישות קוגניטיבית, שמאפשרת להחליף דרך או לעבור למשימה אחרת כשהתנאים משתנים. אלה יכולות שפועלות יחד, וחלקן משתתפות גם בשליטה בקשב. דיימונד, 2013

על היכולות האלה נשענים תכנון, פתרון בעיות וארגון רצף הפעולות. מנגנוני בקרה עוקבים אחר הביצוע ומשווים תוצאה לצפי. במונחי המודל, הם מסייעים להחזיק דרישה לאורך העבודה, לתקן ניסיון שאינו מתקדם ולזהות מתי הושג מענה שמאפשר לסגור אותה. הם משתתפים גם בהכרעה מתי להפסיק להשקיע בניסיון מסוים.

גם הניהול עולה דלק. בדיקה נוספת עשויה למנוע טעות יקרה, אבל בדיקה חוזרת ללא תועלת יכולה לעכב פעולה ולצרוך את היכולת שנועדה לביצועה. התפקודים האלה יכולים לחסוך פיזור, התחלות חוזרות ועבודה שאינה מקדמת מענה. לפעמים השקעה גדולה יותר עכשיו תחסוך מחיר גדול בהמשך. בשפת הספר, זו כלכלת הדלק של הביצוע. שנהב ועמיתיו, 2013

״תודעה״, לטענת הספר, אינה הנחת יסוד שהמודל זקוק לה כדי להסביר את הקשרים האלה. קשב, זיכרון, בקרה והכרעה הם תהליכים שאפשר לחקור. אין הכרח להניח מראש שכולם מצטרפים לדבר אחד שעלינו למצוא כדי שהמערכת תהיה מובנת.

המרדף אחר התודעה עלול להידמות למרדף אחר זהב: אנחנו משוכנעים שיש בתוכנו אוצר שיאשר שאנחנו מיוחדים, ומתחילים לחפור. אבל השם שנתנו לאוצר אינו ראיה לקיומו. ייתכן שנמצא מנגנונים שונים, ושהמילה שחיברה אותם תצטרך להשתנות.

כיצד פעילות עצבית נעשית מורגשת נשארת שאלה פתוחה. כאן אנחנו מבקשים להבין כיצד המערכת מסננת, מחשבת, מגייסת ופועלת, וכיצד היא בודקת ומשנה את עבודתה.

הילד לומד היכן גופו מסתיים, מה נתון לפעולתו והיכן מתחיל האחר. גבול הגוף חומרי; גבול העצמי הוא מפה נלמדת הממומשת בארגון הגוף: מה שנחווה כ"אני", "שלי" או נתון לסמכותי ולאחריותי. לפרופיל הגבול הזה קורא הספר אגו. הוא משתתף בקביעה אילו צרכים יישמעו, למי ייוחס המחיר ואילו אותות, מבחוץ ומבפנים, יוכלו להיעשות סימנים.

קן שיש בו מוגנות צפויה, תסכול שאפשר לשאת ומקום לתיקון מסייע לכייל את הגבול. זו ה"הלבשה" של ה"אני" על העצמי: הסיפור נותן מקום לצרכים, ליכולות ולגבולות של המבנה-בתנועה בתוך יחסיו עם אחרים. מלוא המקום לעצמי לצד אחר נפרד ושווה במעמדו.

בנעלמות חלק מצורכי העצמי נדחק מחוץ למה שמותר ל"אני" לבקש או להיות; בבליעה ה"אני" תופס גם מקום השייך לאחר. ההמשכיות שלי כרוכה בקן, אך היא אינה מחייבת את ביטולי ואינה מעניקה לי בעלות על אחרים.

אצל האדם, "הכר את עצמך" הוא גם להתאים את הסיפור לגוף שחי אותו. הגוף, הקשרים והאפשרויות משתנים; גם ההלבשה נדרשת להתעדכן.

היכרות עם עצמי פותחת גם דרך להכיר את העצמים שמולי. כשאני מזהה מה פחד, עלבון או כמיהה לקרבה עושים בי, אני פוגש משהו מן המנוע שמניע גם אחרים. זה מנוע המכוון לחיי חברה: לבקש עזרה, למצוא מקום, להיקשר ולדאוג. כאן נולדת הזדהות: גם מולִי יש מי שזקוק להמשך, וזקוק לאחרים כדי להמשיך.

ככל שאני מבחין טוב יותר בין הצורך, הרגש והסיפור שלי, יש לי יותר כלים להבין גם את שלו. הוא חי אותם בגוף ובהיסטוריה משלו; הבנתי מוגבלת במה שאני מסוגל לזהות, לנסח ולשאת. כשאני מקשיב לו היא יכולה להשתנות, ולעיתים המפגש איתו מגלה לי גם משהו על עצמי.

הסיפורים שנקשרים ל"אני" מצטרפים לזהות; הדפוסים החוזרים של התקרבות, חשד, ריצוי או חקירה מצטרפים לחתימת התנועה שאנחנו מכנים אישיות. גם הם מקבלים צורה במפגש.

כאשר עובד מבקש להתקדם, בקשתו מגיעה למנהל, שגם לו גוף, עבר ודרישות משלו. המנהל צריך גם להחזיק צוות. זיהוי הצרכים של שניהם מאפשר לחפש מהלך שייתן להם מקום. הפלט של אחד נעשה אות לאחר, וכל אחד לומד גם כיצד האחר קורא אותו.

היכרות כזאת אינה בוחרת את הנסיבות. החיים הם שש-בש: אפשר לשפר את קריאת הלוח ואת בחירת המהלכים, ועדיין לקבל קוביות קשות. גם משחק טוב אפשר להפסיד. התוצאה לבדה אינה מעידה על איכות המהלך או על מידת ההתאמה של ה"אני" לעצמי.

מקשרים חוזרים נבנים מנהגים, תפקידים וכללים. הם נשמרים בשפה ובמוסדות וחוזרים לכוון גופים. כך נפשות משתתפות בבניית חברה, והחברה משתתפת בבנייתן. לחברה אין נפש אחת; יש בה נפשות המשפיעות זו על זו דרך המבנה המשותף.

כדי שהיחיד והקן יתמכו זה בזה, המבנה הזה צריך לתת מקום לצורכי החברים ולמחיר שהם נושאים. בקן פוגע, ההיכרות עם עצמי ועם אחרים יכולה להבהיר שדווקא תנאי החיים יחד דורשים שינוי.

הקשר הזה קדם למילים. אצל בעלי חיים אחרים, רגשות מכוונים קרבה, התרחקות, הגנה וטיפול. מצב הגוף ומה שקורה בתרבית נקראים מתוך המבנה הקיים ומכוונים את תנועת המערכת בין אחרים. הרגש מרחיב את הוויסות אל היחסים שבאמצעותם המבנה-בתנועה מתקיים.

אצל האדם גם סיפור יכול להרחיב את המרחב הזה: אדם רחוק, זיכרון ישן או עתיד מדומיין נעשים עניין חי לגוף שנמצא כאן. משהו חשוב לי מספיק כדי לתבוע שינוי בתנועה. כשהערך הזה נחווה כרגש, הוא מקבל סוג, עוצמה וכיוון ומשתתף בחישוב הנדרש.

הצורך לשמור על המבנה בתנועה קדם לנפש ולמילים. זה שורשו של ה״חשוב״: מה שהוויסות דורש כדי שהחיים יימשכו. כיצד פחד, כעס או תשוקה משתתפים בחישוב הנדרש? מה קובע את עוצמתה, ומה קורה כשכמה דרישות מושכות את אותו הגוף לכיוונים שונים?

בפרק הבא נפגוש את הרגשות: כיצד הם מבטאים את קריאת המצב ומשתתפים בחישוב הנדרש.

הנמלה האנושית - עמ'