הנמלה האנושיתמאת משה דובמן
פסיכולוגיהקריאה פתוחה

פרק 4

הרגש: כשהערך נעשה כוח מורגש

אני הנמלה האנושית. גם אני מבנה-בתנועה בתוך תרבית. עליי לקיים הזנה, להחזיק גבול ולחדש את היכולת הזאת בתנאים שמשתנים. חיי בשורה אחת: "וסתי כדי להמשיך".

אין מי שכתב הוראה ואין מנהל שקורא אותה. הניסוח מתאר את התנאי שמנגנוני החיים מקיימים כל עוד הקן חי. גם כשאני יושבת בלי לזוז, הגוף עובד ותקתוק החיים נמשך: גופי מקיים פעילות שוטפת בעזרת מקורות, ובתוכה בודק ומתאים את פעילותו ואת יחסיו עם העולם.

שלמות הגוף חשובה, וגם התנאים המאפשרים לו לתפקד. מתוך הצורך להמשיך נבנה ה״חשוב״: מה לשמור, מה להשיג ומה לשנות. בדרכי חיים משותפות, ההמשך נשען גם על קשר עם אחרים ועל המקום בתנועתם. אובדן קשר או תפקיד יכול לשנות את תנאי החיים ממש כמו אובדן מקור מזון.

בגוף בעל חוויה, המצב וההמשך הנחזה מקבלים גם ערך מורגש. סכנה יכולה לעורר פחד, מפגש צפוי יכול לעורר שמחה, ופגיעה במקום שלי יכולה לעורר עלבון. אצל האדם, מילה אחת או אפשרות יכולות להיות מורגשות מאוד ולשנות את הנשימה, את הקשב ואת ההכנות לפעולה. או לא מורגשות כלל.

הרגש הוא מעין שריר קוגניטיבי בשירותו של אילוץ ההמשכיות: הוא משתתף במתן משקל וכיוון למענה, ובמעבר מפעילות עצבית לגיוס הגוף למענה - להתקרב או להתרחק, להתמיד או לעצור.

הרגש מתגבש מתוך מצב הגוף, העבר והחיזוי, ובתורו משתתף בקריאת המצב, בהכנת המענה ובמימושו. מה שנחווה כהכרחי עכשיו עשוי להישען על צורך ממשי, על תשובה שגויה שנלמדה או על שילוב ביניהם.

במפת הספר נרכז את תנאי ההמשך האלה בארבע שאלות שהתקתוק חוזר ובוחן: מוגנות, ביטחון, שייכות ותפקיד. השאלות ממפות ארבע נטיות הישרדות שהרגש משרת. נבחן מה כל אחת מבקשת לקיים, ואיך התשובות שכבר נבנו בנו נותנות לה משקל וצורה.

ארבע שאלות של המשך

↑

שתי שאלות נוגעות לקן עצמו: מה שומר על שלמותו ומה מאפשר את המשך תפקודו. שתי האחרות נוגעות להשתתפותו בקן מכיל: עם מי הוא פועל ומה חלקו בתנועה המשותפת. אלה שני מוקדים באותה מפת המשך - ״אני כקן״ ו״אני בתוך הקן המכיל״.

מוגנות, ״אני״ החוצה - אני מוגן? מה מאיים על שלמות המבנה והגבול? מה צריך לעצור, לסנן או לתקן? הגוף נסוג ממקור פגיעה; אדם יכול להתרחק גם ממי שמאיים עליו. השאלה מכוונת לשמירת השלמות במפגש עם מה שעלול לפגוע בה.

ביטחון, ״אני״ פנימה - אני בטוח? כיצד יתקיימו התנאים להמשך התפקוד? האם אוכל לקיים הזנה, לתחזק את המבנה ולחדש דלק? אגירת מזון, הכנסה יציבה ותכנון העזרה שאזדקק לה יכולים להשתתף במענה. ביטחון ומוגנות כרוכים זה בזה: תנאי קיום נחוצים עכשיו, וגם מפגיעה עתידית אפשר להתגונן.

שייכות, ״אנחנו״ פנימה - אני שייך? האם אני משתתף בקן, האם אני אחד מאיתנו? הקשר מכוון למי להתקרב, עם מי להישאר ועל מי להישען. ילד נשען על המטפלים בו; אדם משתתף במשפחה, בחבורת חברים או בקהילה. כשדרך החיים תלויה בקשרים האלה, נוכחותם ואופן המענה בהם נעשים חלק מתנאי ההמשך.

תפקיד, ״אנחנו״ החוצה - מה מקומי? מה חלקי בתנועה המשותפת, ומהם גבולות תנועתי בתוכה? ״אני המלכה״, ״אני הורה״ ו״אני אחראי למשמרת״ מציינות מקומות שונים במערך של תלויות: מה נדרש ממני, במי אני תלוי ומה תלוי בי. אצל האדם, סיפורים וכללים מארגנים גם סמכות ומעמד בתוך חלוקת העבודה.

ארבע השאלות אינן ארבעה רגשות. פחד יכול להתעורר מאיום על הגוף, על הפרנסה, על הקשר או על המקום בקבוצה. כדי להבין את המענה, צריך לברר מה נמצא בסכנה לפי קריאת המצב.

במפת הספר, מוגנות וביטחון נוגעות לכל קן. שייכות ותפקיד חלות כשיש השתתפות בקן מכיל, מעבר למגע רגעי. אין חוויית ״אני״ לכל יצור, אך ארבע השאלות נבחנות בתוך אותו תקתוק, בהתאם למבנה ולדרך החיים.

בין המינים משתנים המבנים והמנגנונים שבאמצעותם שאלות ההמשך נבחנות ומקבלות מענה. אצל בעלי חיים, צורכי ההמשך יכולים להתבטא גם בנטיות התנהגותיות: לחפש מזון ומחסה, להתרחק מפגיעה, ובדרכי חיים משותפות גם להתקרב לשותפים ולתאם עמם פעולה. הצורך הוא התלות בתנאי; ההתנהגות היא אחת הדרכים לתת לו מענה. אין צורך לנסח את השאלה במילים או להכיר בצורך כדי לפעול בעקבותיו.

ביום הראשון בצוות חדש, גם הפסקת הקפה דורשת חישוב: איפה לשבת, למי לפנות, האם להצטרף לשיחה. מישהו מזיז כיסא ואומר ״בוא, שב איתנו״. מחווה קטנה נותנת תשובה ראשונה לשאלת השייכות.

בהמשך הוא מגלה שאפשר לשאול בלי שיצחקו עליו, שעזרה מגיעה כשצריך ושיש מקום לתרומתו. בהדרגה פוחת הצורך לבדוק כל צעד. יותר מהדלק הזמין נשאר לעבודה, ללמידה וגם לבדיחה ליד מכונת הקפה.

עם השפה והדמיון אפשר לשאת את שאלות ההמשך גם ביחס למי שאינו כאן ולמה שעוד לא קרה. הסיפור מחבר בין קשר, תפקיד ועתיד: למי אני שייך, במה אני משתתף ולשם מה אני פועל. מן הקשר הזה עשויה לצמוח משמעות - תחושה שמעשיי משתתפים בהמשך בעל ערך. הסיפור הזה נבנה מתוך המפגשים והתשובות שהקן כבר נושא.

התשובות שכבר פועלות בי

↑

אותו צורך יכול לקבל תשובות שונות. אצל התינוק הוויסות פועל לפני שיש סיפור על ״אני״, והשנים הראשונות מייצרות מבנה. מגע, קול, הזנה והמתנה משתתפים בבניית ציפיות ודרכי פנייה. הוא אינו זקוק למשפט ״יש על מי לסמוך״ כדי שתיבנה ציפייה למענה; מה שכבר נלמד משתתף במפגש הבא.

הלמידה נבנית גם בהתנסויות רגילות ומוצלחות: ניסיון בנגרות, פתרון במתמטיקה או בקשה שקיבלה מענה יכולים להשאיר שינוי במבנה. הידע שנבנה משנה את האפשרויות ואת מחיר הפעלתן. ממנו יכולות לצמוח גם התשובות ״אני יודע לבקש״ ו״אני מסוגל להתמודד״.

הספרייה היא דימוי לתשובות שנשמרו במבנה: זיהויים, ידע, ציפיות, הרגלים ודרכי מענה. יש בה תשובות על עונות השנה ועל השימוש בכלים, לצד תשובות על הגוף, על אחרים ועל עצמי: ״מותר לי לבקש״, ״אסור לאכול חזיר״ או ״כאן אני רצוי״. הספרייה אינה מחייבת מילים; גם זיהוי של ריח מוכר וציפייה למענה נושאים את השפעת העבר.

הזהות היא שמה השגור של הספרייה כולה - מכלול הסיפורים שנשמרו במבנה ותצורת ארגונם. בתוכה נמצאות גם התשובות על ה״אני״ ועל מקומו בין אחרים. ערכים הם מה שקיבל בה משקל מתמשך: מה חשוב לשמור, למה להתקרב ועל מה לשלם מחיר. במפגש מסוים, הספרייה ומצב הגוף משתתפים בערך שמקבל הדבר עכשיו וברגש הנלווה אליו.

איור 1 - פרק 4

הספרייה ממחישה את המבנה הנושא תשובות; היא אינה צורת הגוף. ההבחנה הנלמדת בין גופי, תחושותיי, צרכיי ופעולותיי לבין אלה של האחר מעגנת את גבול העצמי.

יש ספרים שקראנו, הבנו ובדקנו, ויש סיפורים שספגנו ופועלים בלי שנדע להסביר אותם. ידע, מסורת ותשובה שנבנתה סביב פגיעה יכולים להישמר באותה ספרייה, גם כשהם חלקיים, סותרים או מוטעים. נגישות, הבנה ואמת נבדקות בנפרד; תשובה אינה יוצאת בקלות מן הזהות רק מפני שהתגלתה כשגויה, משום שהיא עלולה לערער תשובות נוספות, ובמקרי קיצון את הזהות כולה - מה שעלול אף להוביל לתגובה פיזית.

הצורך בקשר יכול להיות ממשי, ואילו ״כדי שישארו איתי אסור לי לסרב״ יכולה להיות תשובה שנלמדה על הדרך לקיימו. תשובה כזאת יכולה לשמור על קשר וגם להכביד על הגוף שנושא אותה. כשמה שנלמד כהכרחי לשמירת ה״אני״ מתנגש בצורכי העצמי, אותו אדם יכול לרצות לנוח ולפחד מן המחיר שישלם אם יפסיק לעבוד.

תשובות מתאימות יכולות לחסוך בדיקה וחישוב במפגש הבא. תשובות סותרות או כאלה שאיבדו התאמה עשויות להחזיר את הקן שוב לאותו קושי. בדיקת סיפור ולמידת דרך אחרת דורשות עבודה ודלק; העבר שכבר נשמר משתתף גם באופן שבו תיקרא האפשרות לשנותו.

החוויה, השינוי שהיא משאירה והסיפור המסופר עליה אחר כך הם דברים שונים. היזכרות יכולה לעורר רגש חדש ולשנות את הבנת האירוע. אפשר גם להרגיש בלי לדעת להסביר: אדם יכול לחשוב שהוא תמיד שמח לעזור, בעוד הסירוב מעורר בו פחד והעזרה החוזרת מעוררת כעס.

גם ידיעה על היכולת מושפעת מן ההיסטוריה הזאת. מחקר הראה שהערכות כלליות של הביצוע הושפעו מן הביטחון בתשובות המקומיות, מעבר לדיוק בפועל.[1] בשפת הספר, סיפורי היכולת שבזהות נבנים מתוך ניסיון ופירושו: מה שאני יודע לעשות, מה שאני מאמין שאוכל לעשות ומה שאני מסוגל לגייס עכשיו דורשים בדיקה נפרדת.

הספר מציע כאן חלופה תפקודית להיררכיית הצרכים של מסלאו: ארבע שאלות המשך, שתשובותיהן נבחנות יחד מתוך המבנה, המידע והיכולת הזמינים. מסלאו ניסח ב־1943 בעיקר תיאוריה פסיכולוגית של מוטיבציה; כאן נבקש לקשור את מפת הצרכים לתפקוד מערכת העצבים - מן האיסוף והזיכרון ועד לחיזוי ולמענה.

מן הספרייה אל הרגש

↑

אדם עומד בתור ומוכן להמתין חצי שעה. מישהו נכנס לפניו: ״אני רק שאלה״. ההמתנה כבר גובה זמן ומחיר גופני; עכשיו מצטרפים חיזוי, בדיקת כוונה ובחירת תגובה. השאלה תעלה לו אולי דקה, אבל הוא מוכן להשקיע עשר דקות בוויכוח. עשר דקות לריב יש לו. דקה להיות פראייר אין לו.

בתוך החישוב נבנה הפירוש: ״הוא עקף אותי״. הספרייה קושרת את התנועה והקול לזמן, לכבוד ולמקום: ״אם אשתוק, יעשו את זה שוב״. הסדר בתור מארגן את מקומו בתנועה המשותפת, והעקיפה נקראת כפגיעה במקום הזה. הדקה מקבלת משקל מתוך מה שנלמד ומה שנחזה, והכעס משתתף בהכנת מענה שנחזה כמשמר את מקומו בקן.

הפירוש שנבנה מתוך הספרייה מקבל ערך מורגש: ״לא סופרים אותי״ נחווה כ״לא״ ביחס למקומי בתנועה המשותפת. רגש חיובי הוא תשובת ״כן״ מורגשת ביחס לתנאי ההמשך, ורגש שלילי הוא תשובת ״לא״: האם התנאים להמשך מתקיימים או צפויים להתקיים? התשובה מתגבשת לפי קריאת המצב והחיזוי כעת. התאמת התשובה נבחנת בתנאים ובתוצאות.

ה״כן״ וה״לא״ מתייחסים לתנאים מסוימים ולהמשך שנחזה מהם. קידום בעבודה יכול לחזק את הביטחון ואת התפקיד, ובה בעת לעורר חשש מהפרידה מהצוות. אותה אפשרות יכולה להבטיח דבר אחד ולסכן אחר; לכן אפשר לרצות בה ולחשוש ממנה יחד.

במקרים רבים, ה״כן״ אומר שאפשר להמשיך מתוך המענה שכבר פועל, וה״לא״ מצביע על צורך בגיוס ויסות נוסף. בדיקה, חישוב וחיזוי, וגם מימוש השינוי במבנה או בתנועה, צורכים דלק. הרגש משתתף בקריאת הצורך ובהכוונת המאמץ; מענה מוכר יכול לחסוך חישוב חדש.

כשהתשובות שבמבנה והמענה הקיים מספיקים, יכול לפחות הצורך בגיוס מיוחד. דעיכת הגיוס עשויה להיחוות כהקלה או כרוגע: אפשר להמשיך בפחות מאמץ חדש. התקתוק והפעילות השוטפת נמשכים גם אז. גם השקעה גדולה יכולה להיחוות כ״כן״, למשל בהתקדמות לקראת יעד חשוב.

גם אצל בעלי חיים אחרים פועלת ההכוונה הזאת, בלי מילים. הם מחפשים תנאים המאפשרים המשך ומתרחקים ממה שנקרא כפגיעה או כחסר. ה״כן״ אינו זקוק למשפט; הוא מקבל ביטוי בתחושה ובתנועה.

מכאן השם ״צרכים״. הקן תלוי בתנאים מסוימים להמשך חייו, והתלות הזאת מקבלת גם ביטוי מורגש. כשהתשובות חוזרות כ״לא״, רע לנו: משהו שנתפס כהכרחי להמשך אינו מתקיים או נראה בסכנה. הרגש משתתף בגיוס מענה שיאפשר להגיע ל״כן״. כך הצורך נעשה גם דחף לשמור, להשיג או לשנות.

מערכת העצבים מבקשת לשוב ולקיים את התנאים הנקראים בה כ״כן״. אדם יחוש ״מאושר״ כשלאורך היום מאזן התשובות המורגשות נוטה בבירור אל ה״כן״. במאזן הזה משתתפים גם עוצמת הרגש, משכו ומשקל העניין. אדם יכול לחוות זאת בארמון וגם בשכונת עוני: תנאי החיים מעצבים את האפשרויות ואת המחיר, והאופן שבו הגוף והספרייה קוראים אותם משתתף בתחושת האושר.

אין רגש ניטרלי: רגש שכבר התגבש נושא ״כן״ או ״לא״, גם כשהוא חלש. היעדר רגש בעניין מסוים אינו סוג שלישי של רגש; הוא יכול להיות מצב שבו העניין אינו מקבל כעת משקל מורגש.

גם יציבותו של שבט נשענת על המענים שהוא מאפשר לחבריו. כשהם יכולים לסמוך על מוגנותם, על ביטחונם, על שייכותם ועל מקומם בתנועה המשותפת, יש בסיס להמשך יחד. כשיותר מדי תשובות נשארות ״לא״ אצל רבים לאורך זמן, גובר הלחץ לשנות את הסדר המשותף, ויציבות השבט עלולה להתערער.

העוצמה מתארת כמה חזק הרגש נחווה, והמשקל עד כמה העניין משתתף בהכוונת המענה. הם קשורים, אך אינם מדד אחד: דבר שנחווה בשקט יכול להמשיך לכוון החלטות. עוצמת הרגש גם אינה יתרת הדלק, והנטייה שהוא מעורר אינה קובעת לבדה מה יתממש.

בתור, כמה נטיות יכולות לפעול יחד: למחות, להימנע מעימות או פשוט להגיע כבר לדלפק. המחשבה ״אני תמיד מוותר״ יכולה לעורר זיכרון של עקיפה קודמת; תוכן הזיכרון נעשה זמין בזיכרון התנועה ומשתתף בחישוב הנוכחי, ועשוי להגביר את העלבון. גם מצב הגוף והדלק הזמין משפיעים על מה שנראה דחוף ואפשרי. חשיבות המקום, החשש מן העימות והרצון לסיים מושכים לכיוונים שונים.

העבר וההקשר משתתפים גם בתגובות גופניות שנמדדות במעבדה. במחקר על פחד נלמד נמצאה תגובה שונה לאותו גירוי בהקשר שבו נלמד האיום ובהקשר שבו הוצג ללא התוצאה המאיימת.[2] זו עדות מקומית לאופן שבו הלמידה ותנאי המפגש משתתפים בתגובה בהווה.

החיזוי יכול לרוץ עד הפעם הבאה שבה מישהו יעקוף אותו, אבל הזמן והדלק לבירור מוגבלים. מול האדם שכבר התקדם צריך להתגבש מענה: לומר משהו, לפנות לפקיד או להניח לו לעבור. בתוך התקתוק, המבנה מסנן אילו שאלות יקבלו משקל, והחישוב והחיזוי מכינים את השינוי שאפשר לגייס עכשיו. במימושו מתרחש הוויסות.

מה נוגע לי

↑

הגבול הרגשי שבאיור למעלה מסמן את תחום ה״נוגע לי״. הוא יכול להשתרע מעבר לגבול הגוף: משפחה, בית, רכוש, קבוצה ורעיון יכולים לקבל משקל מורגש ולהשפיע על תנועתי גם כשהם רחוקים. הבית והמשפחה יכולים להיות ״שלי״ בלי להיעשות חלק מגופי. מה שקורה להם עשוי להיחוות כתשובת ״כן״ או ״לא״ גם ביחס להמשך שלי, ולגייס אותי למענה.

אכפתיות היא אחד היחסים בשדה הזה. אדם יכול להפעיל אותי כאיום גם בלי שטובתו חשובה לי; אני יכול לדאוג לפילים רחוקים גם בלי לפגוש אותם. נגיעה רגשית אינה קובעת לבדה מה בסמכותי או באחריותי. מה שאינו מקבל אצלי משקל כעת עדיין עשוי להשפיע על חיי.

אדם יכול להיאבק על עתיד כדור הארץ, לדאוג לבעלי חיים שלא יפגוש ולהגן על זכויותיו של מיעוט שאינו משתייך אליו. הפגיעה בהם נוגעת לו, ולכן עשויה לגייס אותו למענה גם בלי פגיעה ישירה בגופו או ברכושו.

גם זכויות יתר יכולות לקבל מקום בתחום ה״שלי״. מי שהתרגל לעדיפות מסוימת עשוי לחוות את צמצומה כאובדן או כאיום על מקומו. שינוי שנחווה אצל אחד כתשובת ״כן״ לשייכות ולתפקיד, עשוי להיחוות אצל אחר כ״לא״ ביחס לאותן שאלות.

האגו - הארגון הנלמד של גבול העצמי ביחס לאחרים - משתתף בארגון המקום שיקבלו צרכיי לצד צורכיהם: מה נוגע לי, מה אני מבקש לשמור ועל מה אני מוכן לוותר. בפרק 6 נבחן את הארגון הזה ואת מחיריו.

מהרגש אל התנועה המשותפת

↑

מה שנוגע לי יכול לגעת גם באחרים. באצטדיון, כדור שחולף ליד הקורה מספיק כדי שאלפי אנשים יתפסו את הראש יחד. ״הפסדנו״, אומר אוהד שישב תשעים דקות ואכל גרעינים. הקבוצה שעל המגרש היא חלק מה״אנחנו״ שלו. ביציע שמנגד, אותה החטאה היא סיבה לחגיגה.

התגובות ביציע נעשות גם חלק מהאירוע. קריאת עידוד סוחפת שורה שלמה; מחיאות כפיים מזמינות עוד מחיאות כפיים. כל אחד מגיב למשחק וגם לסובבים אותו, ומשתתף בעיצוב האווירה שאליה הוא עצמו מגיב.

כך הרגש משתתף בתנועה המשותפת. דאגה יכולה לגייס עזרה, התלהבות יכולה להניע שיתוף פעולה וכעס יכול לארגן מחאה. בהמשך נראה כיצד נבנים מן המפגשים האלה קשרים וקבוצות.

מענה מקומי ומחיר ההמשך

↑

הרגש משתתף בהטיית המענה: מה מקבל משקל, לאיזה כיוון לפעול וכמה דחוף לפעול עכשיו. המענה האפשרי תלוי במבנה שכבר נבנה, בתנאים ובדלק הזמין. דבר יכול להיות חשוב מאוד, ועדיין לא תהיה לקן יכולת לשנותו כעת.

מימוש המענה עולה דלק. איסוף מידע נוסף, חישוב, עיכוב תגובה ושינוי במבנה או בתנועה כרוכים בהוצאה. ההשקעה עשויה לשפר את תנאי ההמשך ולחסוך הוצאות בהמשך הדרך; היא יכולה גם להיכשל או להתברר כיקרה מכפי שנחזה.

״כן״ מורגש אינו לבדו הוכחה שהמענה מיטיב עם ההמשך. אפשר להשיג הקלה עכשיו במחיר שיתגלה אחר כך. לכן בודקים גם מה נפתר במפגש וגם מה נשאר לקן כדי להמשיך.

תוצאות המענה חוזרות אל הלולאה. מידע חדש יכול לשנות את הפירוש, להפחית את הדחיפות או להטות למענה אחר. כשהגיוס אינו נחוץ עוד, הוא יכול לדעוך. מה שנלמד עשוי להישמר במבנה ולהשתתף בתקתוקים הבאים, בלי לחייב עיסוק ממוקד ורציף באותו עניין.

כשהדלק שנצרך יכול להתחדש בזמן, הקן יכול לפעול ולהתאושש. כשהדרישות נמשכות והיכולת הזמינה והמתחדשת אינה מספיקה, מצטמצמות אפשרויות המענה. כאן נעבור מן הרגש אל הלחץ: בפרק הבא נבחן מתי הקן מצליח להתאושש, ומתי העומס מותיר נזק במבנה - פצע.

[1]Rouault, M., Dayan, P., & Fleming, S. M. (2019). Forming global estimates of self-performance from local confidence. Nature Communications, 10, 1141. https://doi.org/10.1038/s41467-019-09075-3

[2]Milad, M. R., Orr, S. P., Pitman, R. K., & Rauch, S. L. (2005). Context modulation of memory for fear extinction in humans. Psychophysiology, 42(4), 456-464. https://doi.org/10.1111/j.1469-8986.2005.00302.x